פירוש הרא"ש על נדרים ס״ה

מהדורה: מהדורת וילנא

« פירוש הרא"ש על נדרים ס״ד ע״ב פירוש הרא"ש על נדרים ס״ו ע״א »

1 תַּנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן: דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ — לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן. דִּכְתִיב: ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה״ — אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה״.

2 ״וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים חַיִּים״. מַאי מַרְדּוּתֵיהּ? אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּה לִנְבוּכַדְנֶצַּר דַּהֲוָה קָאָכֵיל אַרְנְבָא חַיָּה. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית עִילָּוַי וְלָא תִּיפּוֹק מִילְּתָא. אִישְׁתְּבַע.

3 לְסוֹף הֲוָה קָא מִצְטַעַר צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵיהּ. אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ, וַאֲמַר. שְׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר דְּקָא מְבַזִּין לֵיהּ, שְׁלַח וְאַיְיתִי סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ. אֲמַר לְהוֹן: חֲזֵיתוּן מַאי קָא עָבֵיד צִדְקִיָּהוּ? לָאו הָכִי אִישְׁתְּבַע בִּשְׁמָא דִשְׁמַיָּא דְּ״לָא מְגַלֵּינָא״? אֲמַר לֵיהּ: אִיתְּשַׁלִי אַשְּׁבוּעֲתָא.

4 אֲמַר לְהוּ: מִתַּשְׁלִין אַשְּׁבוּעֲתָא? אָמְרִי לֵיהּ: אִין. אֲמַר לְהוּ: בְּפָנָיו, אוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו? אָמְרִי לֵיהּ: בְּפָנָיו. אֲמַר לְהוֹן: וְאַתּוּן מַאי עָבְדִיתוּן, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ? מִיָּד ״יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶם.

5 מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּנּוֹלָד וְאֵינָן כַּנּוֹלָד, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? אָמַר ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית, שֶׁאָבִיהָ רַע״, אָמְרוּ לוֹ: מֵת, אוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. ״קֻוֽנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שֶׁהַכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ״, אוֹ ״שֶׁהַנָּחָשׁ בְּתוֹכוֹ״, אָמְרוּ לוֹ: מֵת הַכֶּלֶב, אוֹ שֶׁנֶּהֱרַג הַנָּחָשׁ — הֲרֵי הֵן כַּנּוֹלָד, וְאֵינוֹ כַּנּוֹלָד. וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ.

6 גְּמָ׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה שֶׁהַכֶּלֶב וְכוּ׳״ — מֵת נוֹלָד הוּא! אָמַר רַב הוּנָא: נַעֲשָׂה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּבָר מֵת וּכְבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה, קָאָמְרִי לֵיהּ.

7 מֵתִיב רַבִּי אַבָּא: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא לִפְלוֹנִית כְּעוּרָה״, וַהֲרֵי הִיא נָאָה. ״שְׁחוֹרָה״, וַהֲרֵי הִיא לְבָנָה. ״קְצָרָה״, וַהֲרֵי הִיא אֲרוּכָּה — מוּתָּר בָּהּ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁכְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂת נָאֶה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂת לְבָנָה, קְצָרָה וְנַעֲשֵׂת אֲרוּכָּה — אֶלָּא שֶׁהַנֶּדֶר טָעוּת. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא דְּאָמַר נַעֲשָׂה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר: תְּנָא תּוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר, וּתְנָא נֶדֶר טָעוּת. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר כְּבָר מֵת וּכְבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה, לְמָה לִי לְמִתְנֵי תְּרֵי זִימְנֵי נֶדֶר טָעוּת? קַשְׁיָא.

8 מַתְנִי׳ וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר: פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאוֹמְרִין לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל ״לֹא תִקֹּם״, וְעַל ״לֹא תִטֹּר״, וְעַל ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״, ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, שֶׁהוּא עָנִי וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנָסוֹ. אָמַר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר — הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

9 גְּמָ׳ אָמַר לְהוּ רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא לְרַבָּנַן: נֵימָא, כֹּל דְּמִעֲנֵי לָאו עֲלַי נָפֵיל. מַאי דְּמָטֵי לִי לְפַרְנְסוֹ — בַּהֲדֵי כּוּלֵּי עָלְמָא מְפַרְנַסְנָא לֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר כׇּל הַנּוֹפֵל, אֵינוֹ נוֹפֵל לִידֵי גַבַּאי תְּחִלָּה.

10 מַתְנִי׳ פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְתוּבַּת אִשְׁתּוֹ.

11 וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָאָה, וְהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינָרִים. וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּיבוֹ לִיתֵּן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִין הִנִּיחַ אַבָּא. נָטַל אָחִי אַרְבַּע מֵאוֹת, וַאֲנִי אַרְבַּע מֵאוֹת. לֹא דַּיָּה שֶׁתִּטּוֹל הִיא מָאתַיִם וַאֲנִי מָאתַיִם? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ אַתָּה מוֹכֵר שְׂעַר רֹאשְׁךָ — אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. אָמַר לוֹ: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן — לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. וְהִתִּירָהּ רַבִּי עֲקִיבָא.

12 גְּמָ׳ מִטַּלְטְלֵי מִי מִשְׁתַּעְבְּדִי לִכְתוּבָה? אָמַר אַבָּיֵי: קַרְקַע שָׁוָה שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת דִּינָר. וְהָקָתָנֵי: ״שְׂעַר רֹאשׁוֹ״, וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ מִטַּלְטְלֵי הוּא! הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ אַתָּה מוֹכֵר שְׂעַר רֹאשְׁךָ וְאוֹכֵל.

13 שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ אֵין מְסַדְּרִין לְבַעַל חוֹב? אָמַר רַב נַחְמָן בְּרַבִּי יִצְחָק:

פירוש פירוש הרא"ש על נדרים ס״ה

1 המודר הנאה מחבירו. פי' ה"ר אליעזר ממי"ץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו דהיינו מדעתו דכיון דלדעתו נדר אין להתיר אלא מדעתו מיהו אם התירו שלא בפניו הויא התרה כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור והתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת המלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר הנאה ממנו בפניו וצריך שיתירו לו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד ומפני הבושה דכיון דחברו יודע שנדר הימנו אם לא ידע כמו כן בהתרה יחשדנו שמזלזל בנדרו וגם צריך שיתבייש בפניו בהתרה וכשהוא בפניו מתירו בעל כרחו וא"צ דעתו:

2 מתני' יש דברים שהם כנולד. נראים כנולד ואינן כנולד ופותחין בהן ואין חכמים מודין לו:

3 אמרו לו מת. בגמרא פריך והא מיתה נולד הוא:

4 גמ' מיתה נולד הוא. והיאך א"ר מאיר דפותחין במיתת אביה:

5 נעשה כתולה נדרו בד"א. כאילו פירש כל זמן שאביה קיים הלכך לא הוי נולד אבל תנאי גמור לא הוי הלכך צריך התרה וכן משמע פשטא דמתני' מדקתני יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד מכלל דפותחין לו ומתירים לו אבל בירושלמי גרס שמואל אמר משום נדר טעות כבר מת אב כבר מת כלב ר' אילעי בשם ר"א מפני שהוא כתולה נדרו בדבר באומר קונם שאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לובש שחורים ולבש לבנים מותר בו ר' זעירא בשם ר' יוסי אף הוא אינו צריך היתר חכם:

6 וכבר מת. אמרו לו כבר מת אביה וכבר עשה תשובה הלכך הוי נדר טעות מעיקרא והכי פירוש דמתני' יש דברים שהם כנולד כלומר שאסרום חכמים כנולד אע"פ שאינן כנולד דגזר ר"מ מת כבר אטו לא מת ואין חכמים מודים לו דלא גזרינן מת כבר אטו לא מת הלכך נדר טעות הוא מעיקרא ואפי' התרה לא בעי:

7 בשלמא רב הונא. דאמר תולה נדרו בד"א תנא תולה נדרו בד"א ותנא נדרו בטעות דתרי עניני נינהו רישא אשמועינן דלא הוי כנולד משום דתולה נדרו בד"א ופותחין בו ומתירו חכם וסיפא נדר בטעות ואפילו התרה לא בעי:

8 אלא לר' יוחנן. דאמר וכבר מת ור"מ אוסר ורבנן שרו משום דהוי נדר טעות:

9 תרי זימני נדר טעות ל"ל. אי למסתם כרבנן בלא"ה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאפי' ר"מ מודה בהך דלקמן דהכא גזר ר"מ מת כבר אטו מת אח"כ אבל לקמן לא שייך למגזר היתה לבנה אטו נעשית לבנה אח"כ דמילתא דלא שכיחא היא:

10 מתני' שהיית עובר על לא תקום ולא תטור. כגון שנדר שלא להשאיל כליו לשכניו על שלא השאילו לו והני קראי דרשינן להו ביומא דף כג. על שאלת כלים:

11 ועל לא תשנא את אחיך. שנדר שלא לשאל בשלומו:

12 גמ' כל דמיעני לאו עלי נפל. מה פתיחה היא זו שמא יעני וכי כל מי שהוא עני עלי מוטל לפרנסו:

13 מאי דמטי לי לפרנסו בהדי כ"ע מפרנסנא ליה. כלומר בשביל זה לא הייתי נמנע מלהדירו כי הייתי נותן לכיס צדקה ליד גבאין אחרים ומה שאני נותן יתנוהו לאחרים ויפרנסוהו ממה שאחרים נותנים:

14 אינו נופל לידי גבאי תחילה. אלא כשהעני אדם מוטל על הקרובים תחלה לפרנסו עד שיעיינו הגבאין אם אין סיפק ביד הקרובים אז יפרנסוהו:

15 מתני' פותחין לו בכתובת אשתו. בפרעון כתובה אם נדר לגרשה:

16 גמ' ש"מ מטלטלי משתעבדי לכתובה. ופליגי בה ר"מ ורבנן בפרק האשה שנפלו כתובות דף פא: דרבנן אמרי כתובה גריעא מב"ח ואפי' מיניה לא גביא ממטלטלי והכא קתני דגובה מד' מאות דינרין:

17 ושער ראשו מטלטלי הוא. בעומד ליגזז ומתני' סתמא קתני אפי' בעומד ליגז:

18 אפי' אתה מוכר שער ראשך. למזונותיך:

19 שמע מינה אין מסדרים לב"ח. אין מעריכין אותו להניח לו מזונו של שלשים יום וכלי תשמישו כדתנן בפ' שום היתומים בערכין ופלוגתא היא בפרק המקבל:

« פירוש הרא"ש על נדרים ס״ד ע״ב פירוש הרא"ש על נדרים ס״ו ע״א »